בנות שוח

א] ראה ברמב"ם (פיה"מ ה, א) שביאר שבנות שוח הן מין תאנים לבנות. וכן פירשו הר"ש הרא"ש הרע"ב.
ובר"ש בדמאי (א, א) נוסף, שהן תאנים רעות וכן מדוייק מסוגיא בע"ז (יד.). אולם בשבועות (יב:) משמע דהם משובחות. וראה תוס' שם (ד"ה כבנות) מש"כ בזה.  (. אמנם בריבמ"ץ (ה, א) הביא עוד בשם הירושלמי שבנות שוח קרויות 'פיטידאה'. ועוד הוסיף שם שהם מין חרובים. וראה עוד רמב"ם בפירוש המשניות לעבודה זרה (א, ה) שביאר שהן מין שקמה.
ברא"ש בריש דמאי (א, א) דן באריכות בגדרן של בנות שוח, ומביא מהמדרש שהוא הפרי שאכל אדם הראשון. ודן שם אם הוא גרוע אם לאו, עי"ש.

דרך פרי זה להגיע לגמר בישולו בשלוש שנים. ויש לדקדק לשון הרמב"ם שכתב 'וזה כשיזדמן להם', ומשמע מדבריו שכל העץ חונט בפעם אחת, ורק לפעמים קורה שהאילן חונט בשנה שביעית. אמנם בירושלמי (א ה) נסתפק בכך, אך וראה בשנות אליהו שפשט דלא כהרמב"ם.

ובאופן גידולו ביאר הריבמ"ץ (ד"ה שביעית) ששנה ראשונה חנטה, שנה שניה ביחול, שנה שלישית גמר בישולן. וכן כתב הרמב"ם בפירושו, אך יש לדקדק בדבריו שכתב 'שהתחילו להניץ בשנה שביעית'. שהנצה היא שיעור האמור בענבים. וראה בהלכות (ד, טז) שהעתיק הרמב"ם 'אם באו לעונת המעשרות'. וראה להלן אות ג'.

דרשה לקדושת שביעית לאחר שביעית

ב] בתורת כהנים (בהר א, א) דרשו מהפסוק 'וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ' שקדושת שביעית נוהגת אפילו במוצאי שביעית. וכתב הראב"ד (הובא במלאכ"ש) דדרשי' מייתור הפסוק דכתוב 'שבתון'. ונראה מדבריו דלא קאי אפירות שנגמרו בשביעית, דבהא פשיטא לי' דיש בהם קדושה ולא בעי' דרשה. וכל דרשת התו"כ מיירי בפירות הנגמרים במוצאי שביעית. וצריך עיון מדוע לא הוקשה לו בכל פירות דאזלי' בתר חנטה, ויש בהם קדושת שביעית גם בשמינית. וראה חזו"א (יב, א) שחילק דבנות שוח כיון שמאחרים להתבשל, היה הו"א דאין חנטתן נותנת קדושת שביעית בפירות. עי"ש היטב. וראה עוד ב'דבר השמיטה' (לוקט במשנת יוסף) דהו"א דלא אזלי' בתר חנטה משום דיצא משביעית בעודו מחובר לקרקע.

וראה עוד שהביא שם באמונת יוסף לחלק, דהוא אמינא דאזלי' בתר חנטה רק באופן שנגמרים בשנת החנטה. קמ"ל הדרשה דאף בהא אזלי' בתר חנטה. והוכיח כן מתוס' ע"ז (יד. ד"ה בנות)

אילן בתר חנטה

ג] איתא בגמרא ראש השנה (יג:) 'אמר רבה, אמור רבנן: אילן – בתר חנטה. וכן בהמשך הסוגיא שם (טו:) 'תנו רבנן: אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט – מתעשר לשנה שעברה, אחר חמשה עשר בשבט – מתעשר לשנה הבאה'. ומבואר שלענין מעשר אזלי' בתר זמן החנטה. ונחלקו הראשונים אם כן הדין גם לענין שביעית. דעת התוס' (שם יב: ד"ה: התבואה) ורוב הראשונים, דדין חנטה נאמר לשביעית ולמעשר. אמנם דעת הרמב"ם (שמו"י ד, ט) לחלק, וסבר שלמעשר אזלי' בתר חנטה, ובשביעית מזמן עונת המעשרות. גם בבנות שוח כתב הרמב"ם בהלכות (שם טז) דאזלי בתר עונת המעשרות. ובטעם המחלוקת ראה באריכות במשנה ראשונה על מתני', דהרמב"ם דייק זאת מסוגית הגמרא בר"ה (יב:) עי"ש. וראה מקדש דוד שתמה ביותר על חילוק לשון הרמב"ם מפירושו להלכות.

האם האיסור על כל הפירות או רק על החונט בשביעית

ראה בתפארת ישראל שדייק מירושלמי דכל פירות הבנות שוח אסורים, ואפילו אלו שאפשר שחנטו אחרי שביעית. ונראה דסבר דאין לקצוץ הפירות מחמת הספק שמא הם מן החונטים בשביעית. וכן בפאה"ש, אולם בגרא פליג. וראה להלן אות ח' מהמבואר בירושלמי.

פרסאות

ד] ברמב"ם בפירושו משמע שהן מין תאנים לבנים. וכן ברע"ב וברדב"ז (שמו"י ד, טז) אך הר"ש הביא פירוש נוסף בשם בערוך שפרי זה הינו מין תמר העושה פירות לשני שנים. וכן ברא"ש. והוסיף  בתפארת ישראל שנקראין כך ע"ש שגדלים במדינת פרס. וכן מדוייק מלשון הערוך. ובמשנה ראשונה ביאר, דהן פירות משובחים כמובא בשבת (כט. קמג.) דהם תמרים משובחים. וראה עוד שם (קי.) שהם מין תמרים גדולים.

פלוג' רבי יהודה ורבנן

ה] רבי יהודה וחכמים נחלקים בדין הפרסאות אי יש בהם קדושה לשנה שמינית. וכתב התוי"ט שלא נתפרש טעם חכמים, ומשמע שגם בפרסאות יש ללכת בהם אחר חנטה. ואכן ברא"ש מובא דנחלקו בעיקר הגידול. וראה במשנה ראשונה דהקשה לפי"ז מאי טעמא דרבנן, וכתב לתרץ דנחלקו אי ביעור פירות שביעית תלוי בהקדושה שלהם. אך דוחה זאת ומסיק  אולם ראה מלכא"ש דנקט דפרסאות הוה כמילתא בלא טעמא. ויש לחקור אי טעמא דרבנן בלא טעמא, או שדין דרב יהודה הוא הוא בלא טעמא. ובתפארת ישראל תי' דבנות שוח מצויות בארץ ישראל, ולכך גזרו בהם חכמים, אך פרסיות שאינן מצויות כ"כ לא גזרו.

הפירות הקדושים בשנה השניה

ו] מבואר שבנות שוח נאכלות בקדושה בשנה השניה. ונחלקו מפרשי המשנה אי יש קדושה רק בפירות שחנטו בשביעית. או דלמא דיש קדושה בכל האילן, וגם בפירות שגדלו לאחר שביעית.

אי צריך להפקיר בנות שוח בשביעית

ז] ראה בדרך אמונה (ד, טז) שהביא שאין צורך להפקיר בנות שוח בשביעית. ובצה"ל ציין לרבינו נתן דפירש שיש להפקיר אף בשביעית, וראה שדוחה דבריו בכמה פנים. וראה עוד שם בדרך אמונה, דמ"מ צריך להפקירם משעה שמגיעים לעונת המעשרות. ויל"ע כיצד ידעו העוברים  ושבים איזה פרי חנט בשביעית.

ירושלמי בקשירת חוטים וקיסמים

ח] בירושלמי (א, ה) משמע דבנות שוח מגדלות בכל שנה פירות חדשים, ובכדי לדעת אלו פירות חנטו בשביעית יש לתת עליהם סימן. ונחלקו אמוראים אי סימן הוה בקשירת חוט או בתחיבת קיסם. ויל"ע באופן שלא נתן בהם סימן, אי אזלי' בתר רובא לקולא, או שמא בודאי איסורא אין ביטול ברוב. וכן יש לעיין אי שרי לרבים ליטול מהם מספק. ובפאה"ש כתב דלא מהני סימן לזה להתיר את שאין בהם סימן, משום דכל פירות שנה שניה אסורים, ואף אותם שחנטו אחר השביעית. אך בגר"א נקט דהפירות שנתברר שחנטו אחר שביעית, אין בהם קדושת שביעית לעולם.