גליון מספר 8

מלאכת זמירה | עיון והלכה

מהי זמירה?
בתורה (ויקרא כה, ד) כתוב: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". בפסוק זה מופיעות שני מלאכות. מלאכת זריעה, ומלאכת זמירה. מלאכת זריעה כוללת בתוכה פרטים רבים, ומשום כך נעסוק בה בהזדמנות אחרת. בטור הזה נתמקד סביב מלאכת הזמירה. ועל כן שאלתנו הראשונה תהיה, מה הפירוש המילולי של המושג 'זמירה'?
כדי להשיב על כך יש ללמוד כמה מושגים חדשים מהשטח.
רבים סבורים שאילן בנוי משורש, גזע, ענפים, ופירות. אלא שהדברים מורכבים יותר. במקרא אנו מוצאים שכל אזור באילן זוכה לכינוי נפרד. כדי להמחיש את הדברים נביא את דברי המלבי"ם (יחזקאל יז, ד) שציין 18 הגדרות שונות לענפי האילן, וכך כתב:
"ענפי האילן הונחו שמות רבות, והם אמיר, בד, דליה, זמורה, זלזל, חוטר, יונק, נטישה, נצר, סעיף, שרעף, סנסן, ענף, עפא, פארה, שוכה, שליחה, שריג.".
המעיין באריכות דבריו מקבל הסבר מפורט על כל אחד מהמושגים הללו. מאחר ואנו מחפשים להבין את מלאכת הזמירה, נשים לבנו את המושג 'זמורה'. מילה זו תקבל משמעות שונה בעוד שבועיים כאשר נקרא את פרשת מרגלים. בפסוק בפרשת שלח (יג, כג) מובא: "וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים". וביאר רש"י' 'זמורה - שוכת גפן ואשכול של ענבים תלוי בה'. כלומר, ענף שתלוי עליו אשכול ענבים. הרי שניתן להניח, שזמורה הינה ענף היוצא מן הגזע. וכן כתב המלבי"ם: 'ושם זמורה, על הענף המובחר באילן שעולה יחידי ואינו מסתעף' וכו'.
ובזה נבין שזמירת הזמורה אסורה בשנה השביעית.
אופי המלאכה
כעת עלינו להבין מה התכונה של פעולת הזמירה. ולשם כך נבחן את דברי הגמרא במועד קטן (ג.) שמעמידה חידוש חשוב ויסודי. הגמרא מבררת את האבות והתולדות באיסורי מלאכה בשמיטה. ובתוך הדברים אומרת הגמרא שזמירה לא נחשבת 'אב' מלאכה, אלא תולדה בלבד. מכח היותה תולדה נכנסת הזמירה תחת אב כללי, ומבואר בגמרא שהאב של זמירה זו 'זריעה'. ובאמת הקשר בין זמירה לזריעה דורש הסבר. גם מצד דמיון המלאכה, שאינו דומה זה לזה, ובפרט לאור העובדה שזמירה דומה יותר לקצירה מאשר זריעה. ואכן בפירוש הסוגיא מבאר רש"י (ד"ה זמירה) בלשון זו: 'זמירה בכלל זריעה - שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע' וכו'. פירוש דבריו, שהמטרה של מלאכת הזמירה הינה להגביר ולעודד את הצמיחה הקיימת. ולכן זמירה נכנסת תחת הזריעה, משום שיש בה תכונה זהה – פעולת הצמחה.
נקודה נוספת השופכת אור על מלאכה זו, נמצאת בדברי רש"י (שם ד"ה זימור) שביאר שפעולת הזמור הינה, 'מחתך ענפים יבשין של גפן'. ומדוייק מדבריו שאיסור זמירה קיים רק בענפים יבשים, אולם ענפים לחים אינם נכללים באיסור זה. ובהמשך יובאו דברי המשנה (ב, ג) המבארת שמכל מקום דבר זה אסור מדרבנן.
זמירה בגפן
לאור הדברים יוצא, שאדם הזומר ענפים יבשים עובר על לאו מן התורה. וכך גם פסק הרמב"ם (שמו"י א, ב): 'אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות'. הרמב"ם מציין את המלאכות שלוקים עליהן, ומוסיף שדין זה נאמר גם בכרם, וגם בשאר אילנות. ומשמע מדבריו שזמירה אסורה בכל סוגי האילנות.
והנה בפסוקנו כתוב, 'כַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר'. ולכאורה איסור זמירה נאמרה רק בכרם. ומדברי הרמב"ם נראה שאסור בכל אופן. ואכן כך נקט האגלי טל (זורע ב, ד) אך החזון איש בכמה מקומות (יז, כ. כא, טו.) סבר שבאמת זימור מן התורה נאמר רק בגפן. לעומת זאת שאר אילנות אסורים רק מדרבנן. ובדברי הרמב"ם ביאר שכוותו להדגיש ששאר אילנות אסורים מדרבנן. ובכך למנוע טעות, שזמירה נוהגת רק בגפנים.
זמירה בשאר אילנות
גם לאחר מחלוקת האחרונים, זמירה אסורה גם בשאר אילנות. אלא נשאר רק להבחין אם מן התורה או רק מדרבנן. כעת נבוא לברר את מקור איסור בזמאיסור זמירה מופיע במסכת שביעית בשני מקומות. בפעם הראשונה בתחילת פרק שני (משנה ג') שם עוסקת המשנה בסוגי מלאכות המותרות בתוספת שביעית. במשנה זו מופיעות כמה מלאכות כגון, קירסום, זירוד, ופיסול. ואכן מפרשי המשנה נחלקים שם בהגדרת אופי המלאכה. ולרוב הפירושים שם עולה, שאין איסור מן התורה לזמור שאר אילנות. (ויש לדחות, וראה רש"ש שם שנשאר בשאלה, כיצד יתכן שהתירו לזמור בתוספת שביעית.)
הזמירה מופיעה פעם נוספת באמצע פרק רביעי (משנה ו). שם מובאים דיני זמירה בעצי זית, ובעצי גפן. אלא שם עוסקת המשנה בזימור בתוך השנה השביעית. וכאן קשה עוד יותר, כיצד יתכן שהתירו לעשות מלאכה דאורייתא בשביעית. ונאמרו בכך חמישה תירוצים כפי שנראה בסמוך.
זמירה באילנות סרק
יש לדון באיסור זמירה באילנות סרק. הנה יסוד החילוק בין אילן פרי לסרק נאמר כבר במסכת שביעית, אם כי במלאכות אחרות. דוגמא לכך אנו מוצאים בירושלמי העוסק בהלכות נוטע. וכך כתוב: "וכן היה רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית". שיטות רשב"ג שמותר ליטע אילן סרק בעצם השביעית. אמנם חכמים חולקים עליו, וכן הביא הרמב"ם כשיטתם להלכה (שמו"י א, ה). אלא שנחלקו האחרונים אם איסורו מן התורה, או רק מדרבנן. (ראה חזו"א יט, כ ד"ה: ובתוס')
ובאמת לשיטות הסוברות שאין איסור תורה בנטיעת אילן, יש להציע שגם זמירה תהיה מותרת. מאחר וכבר הבאנו למעלה, שזמירה הינה תולדה של זריעה. וכשם שזריעה ונטיעה מותרות באילן סרק, כך גם זימור שהוא תולדה שלהם, יהיה מותר באילנות סרק. אך בתוך כך חשוב להדגיש שרבים חלקו על סברא זו, והסיקו להלכה שאסור לזמור אף באילנות סרק (דרך אמונה א, ס"ק לב)
זמירה בזרעים
אחרי שעסקנו בזמירת האילנות, נעבור לבחון את הזמירה בירקות וקטניות. ולשם כך נביא את המילים אשר מסיימות את פרק שני בשביעית: 'ממרסין באורז בשביעית ר"ש אומר אבל אין מכסחין'. האורז הינו קטנית, וממשנה זו מבואר, שלמרות שמותר להשקות את האורז, אסור לכסח את העלים. והנה תרגום של המלה כיסוח הנה זמירה (ויקרא כה, ד). אך יש להבין, מאחר ובקטניות אין זמורה, הכיצד יש להם איסור זמירה. וכתב הרמב"ם בפירוש למשנה: 'ויתבאר לך שפירות שביעית ותבואתה אסור לאספן ולקצרן כדרך שעושין בשאר שנים'. והפירוש, שכשם שזמירת הזמורות מביאה תועלת לאילן הקיים, כך גם כיסוח עלי האורז מביאים לגדילתו, ולכן אסורים. ומסיים הרמב"ם שכך נפסקה הלכה, ואסור לכסח בשנה השביעית.
זמירה במקום הפסד
כמה שורות קודם, הבאנו את דברי המשנה (ב, ב) העוסקת בדיני כיסוח עלים בשביעית. מדברי המשנה עולה, שמותר לקצוץ את העלים אפילו בעץ גפן. והקשה הירושלמי (שם) כיצד יתכן להתיר כיסוח בשביעית, ותירץ שמשנה זו עוסקת בפעולות המוגדרות 'מציל מן הדליקה'. הגדרה זו מופיעה בכמה מקומות, וכוונת הדברים לתאר סוג מלאכה שאינה באה להשביח ולהוסיף תועלת, אלא להציל את הקיים מהפסד. ובזה נתבאר לנו יסוד, שבאופן שיש הפסד התירו לעשות מלאכה. והקשה החזון איש (כא, יז) שהרי דין זה עומד במחלוקת בתוך המשנה, והרי חכמים חולקים על רבי שמעון, וסוברים שאפילו במקום הפסד אסור. ולמרות שהלכה כמו רבי שמעון, עדיין קשה כיצד סוברים חכמים לאסור מלאכה במקום הפסד.
זמירה שלא כדרך – חמישה פירושים
ישנו מושג הנקרא, מזנב בגפנים. פעולה זו זהה לזמירה רגילה, מחמת ומטרתה את להגביר כח האילן. כתוב במשנה (ד, ו) שהזינוב מותר בעשיה בתוך השנה השביעית. ומשנה זו אכן מציבה קושי מול כל הנאמר עד כה. מאחר והוסבר שזמירה הינה מלאכה, ובמיוחד בעצי גפן, שאז היא הופכת למלאכה דאורייתא. ואילו במשנה כתוב בפשיטות להתיר אפילו בתוך שנת שמיטה, והדברים קשים עד מאוד.
באמת מפרשי המשנה הרגישו בקושיא זו. הרמב"ם והרע"ב מעמידים את המשנה הזו באדם שאינו מתכוין למלאכת זמירה, אלא מזנב בגפנים לצורך עצים. כלומר, שצריך שחותך את הענפים בשביל הבערת הגזעים. אולם הר"ש חולק וסובר, שאפילו אם עושה כן לצורך הגברת כח האילן – מותר. ובהכרח שמלבד העובדה שאינו מתכוין, יש כאן סיבה להתיר מחמת שאינו עושה כדרך הזומרים, ומצאנו בזה חמישה פירושים. ונציין להם בקיצור.
א.] בתוספות בסנהדרין (כו. ד"ה לעקל) מובא יסוד גדול. גם הסוגיא שם עוסקת באדם הזומר לצורך עצים, ועל אותה שאלה שהבאנו מתרץ התוס' שמדובר באדם הזומר בצורה המזיקה לאילן. והחזו"א הוסיף לתאר את חכמת הזמירה בלשון הזו: 'כל זימור צריך דקדוק וחכמה, והרבה מומין יש באילנות שגורמין גרעון בגידולן ובפירותיהן. וכל זימור שאינו על צד הדקדוק, עושה גרעון בפירות'. וגם בפירוש משנתינו פירשו הרמ"ז ומשר"נ, שמדובר במזנב באופן שמזיק לאילן. ב.] הפאת השולחן (א, מט) חילק, שמותר לזמור באופן שאינו מקפיד לזמור היבשים, אלא נוטל כל האילן בסדר אקראי. ג.] המהרי"ל דיסקין (פסקים כז, ב) כתב, שמשנתינו עוסקת באדם החותך את כל הענפים ומותיר את הגזע לבדו. ואילו בזמירה מותירים גם את הענפים, וחותכים רק את הזמורות. ד.] התפארת ישראל (עה"מ) חילק, שאיסור זומר נאמר באדם הקוצץ את ראש האילן, אך הנוטל ענפים מן הצדדים, אינו נחשב כזומר. ה.] המשנה ראשונה כתב, שזימור היינו קציצת כל הזמורה, אך באופן שחותך מעט מן הזמורה – מותר.
ומחילוקים אלו מתבאר שמלאכה זו מסויימת ומוגדרת, ולא כל חיתוך באילן נחשב כזמירה.
זימור למעשה
בספר ושבתה הארץ (נספחים יד) מובא תיאור פלאי אשר נותן לנו הצצה על פעולת הזמירה כפי שהיא נוהגת הלכה למעשה. היה זה בשמיטה לפני 21 שנים, במושב נחושה אשר בשטחו נזרעו כרמים גדולים ומשובחים. באותה שנה האקלים היה בלתי יציב, מה שהוביל את הגפנים להגיב בהתאם. בציר הענבים מתבצע לרוב בחודשים אב – אלול. מיד לאחר הבציר מבצעים פעולה הנקראית 'זמירה מוקדמת'. בתהליך זה גוזמים את הזמורות של הגפן, ובכך מעודדים את הכרם להוציא בשנה הבאה יבול משובח.
בדיוק באותה תקופה כמו היום, בערב שמיטה תשס"ב, הבחינו תושבי נחושה שהענבים לא יבשילו עד שנת השמיטה. לפי החישוב הענבים יהיו מוכנים רק בחודש תשרי של השנה השביעית. משמעות הדבר שהם לא יוכלו לבצע זמירה מוקדמת, מחמת שמלאכת זמירה אסורה מן התורה.
בעיצומה של שנת השמיטה, ראו בעלי הכרם את מצב הגפנים והבינו שאם לא יבצעו זמירה, הכרם יתמוטט. התושבים כינסו ישיבה בהולה, והזמינו כמה חכמים ומומחים לדון במלאכות המותרות והאסורות בכרמים אלו. בישיבה שהתכנסה הועלו רעיונות ופתרונות, אך כולם נפסלו בזה אחר זה, או מחמת שהיו אסורות מן התורה, או משום שלא היה להם כל תועלת. אך אחד מהרבנים היושבים שם הציע לעשות כדברי המהרי"ל דיסקין שהבאנו קודם, האומר שמותר לזנב את הגפנים ולהשאיר את הגזע לבדו.
הרב מנדלזון זצ"ל שנרתם לסייע למושב נחושה, עלה אל ביתו של הגר"ח גריינמן זצ"ל ובירר אם אכן ניתן להתיר את הזימור באופן זה. ובכדי לרדת לעומק הדברים פנה הגר"ח אל הרב גדליה נדל זצ"ל, שהיה בקי בגידול גפנים. הרב נדל אישר שאכן אין זו מלאכת זימור, ומשכך התיר הגר"ח לנסר את ענפי הגפן עד הגזע באמצעות נכרים. ובזה נצלו כרמי מושב נחושה מאבדון.